מתחת לאפוד - מסע של לוחם אל תוך השבר

מחבר: רועי ברובסקי, פסיכולוג קליני

מבוא

מאמר זה מבקש לקרב בין שפת הלוחמים לבין שפת המטפלים – ולהציע גשר בין הזהות הקרבית לבין המרחב הטיפולי. הוא נכתב עבור אנשי מקצוע, אך גם עבור הלוחמים עצמם – אלה ששבו משדה הקרב, לעיתים כשבגופם הם כבר בבית, אך בתודעתם – עודם שם. המאמר בוחן את המפגש בין לוחמים קרביים לבין הקליניקה, דרך התבוננות דינאמית במופעי שבר, דיסוציאציה, וברית טיפולית, יחד עם מודעות עמוקה לאפשרות של צמיחה טרנספורמטיבית מתוך הפצע. במאמר מוצגות שלוש דרכי כניסה טיפוליות שכיחות: שבר חד, שבר זוחל, וחרדה מהשבר – כל אחת מהן מלווה בדוגמה קלינית חיה.

המאמר מדגיש את האתגר שביצירת קשר עם לוחמים – את הצורך בעמידות פנימית של המטפל, ואת האפשרות להפוך את הסדק עמו הם מגיעים לטיפול, לא רק למוקד של כאב – אלא לפתח לגילוי עצמי עמוק יותר. הוא קורא לטיפול לא כוויתור על הזהות הקרבית, אלא כהרחבתה: הזמנה לחלוק את הנטל, מבלי לאבד את הכבוד. המטרה אינה רק לאבחן תסמינים או להבין מנגנונים – אלא להקשיב לסדק. כי לעיתים, דווקא דרך אותו שבר שנפער – מתגלה מרחב חדש: מרחב שבו אפשר להניח לרגע את אפוד הקרב, לפגוש את הרוך, ולגלות שהשקט אינו בהכרח חולשה – אלא רוח חיה אחרת, זמינה, שממנה עשויה לצמוח התחלה חדשה.

נועם (שם בדוי), בן -35 לוחם ביחידה מיוחדת, נכנס לקליניקה זמן קצר לאחר חזרתו מהקרבות. גופו התיישב על הכיסא, אך משהו ממנו נשאר בשטח. דבריו היו דלים, מצומצמים לשפת הפקודות: "באתי כי חייבים", אמר בטון יבש. לדבריו, אשתו נהגה בו בסבלנות מיד עם שובו, אך לאחרונה הציבה אולטימטום – שיפנה לטיפול, אחרת תתקשה להמשיך לספוג את התנודות הרגשיות הקיצוניות שלו. כשנשאל לדעתו, טען שהיא מגזימה ואפילו היסטרית. לדבריו, הוא עדיין מתפקד, והוסיף: "יש לוחמים שעברו דברים קשים באמת, לא הייתי רוצה לתפוס את המקום שלהם." רגע לפני שהמשכנו בשיחה הוא הביט בי בהיסוס והוסיף: "מתנצל על החוצפה אבל אני יכול לשאול האם שירת בצבא?"

במהלך הקרבות, הלוחמים פועלים: הם מבצעים, שורדים. אך לאחר שוך הקרב – הגוף אולי חוזר הביתה, אך חלקים אחרים נותרים בשדה. נוצר פער כמעט בלתי ניתן לגישור: קפיצה חדה בין ממדי זמן, שפה, ותודעה. התחושה – שרק מי שהיה שם יבין.

מאמר זה מבקש לגשר בין עולמו של הלוחם החוזר לבין המרחב הטיפולי שמבקש לפגוש אותו. הוא פונה הן למטפלים המלווים לוחמים, והן ללוחמים עצמם – שאולי עדיין מהססים, בשקט ובספק, אם לפנות לעזרה. מטרת המאמר היא להאיר תהליך עדין ועמוק: כיצד הזהות הקרבית – אותה זהות שאפשרה הישרדות והישגיות – עלולה להוות מכשול כאשר הלוחם מבקש ריפוי. לצד הבנת השבר, יידונו האפשרויות לצמיחה דרך הסדק.

האפוד הנפשי: התגבשות הזהות הקרבית

עוד בטרם הלוחם הראשון פוגש את שדה הקרב, מתחילה להתהוות בו זהות חדשה. בתהליך ההכשרה הקרבית הוא עובר סדרת אתגרים פיזיים ורגשיים: לילות נטולי שינה, אימונים תובעניים, דרישה לוויסות רגשי קיצוני. אלה אינם רק כלים טכניים – הם יוצרים זהות נפשית מבצעית. המטפורה של אפוד מגן שקוף עשויה להמחיש זאת: לא כזה המגן מפני קליעים, אלא כזה שמגן על הנפש באמצעות עקרונות פנימיים – משמעת, נאמנות, אטימות לרגש ודחיית תלות.

זהו "עצמי אידאלי" במובנו של קוהוט – מבנה שמארגן את האישיות סביב דימוי של מסוגלות ושליטה. הזהות הקרבית נבנית כהתמרה של חולשה לעוצמה, של תלות לעצמאות, ושל פגיעות לאיפוק. אך במקביל, כפי שוויניקוט תיאר, מתהווה לעיתים גם עצמי כוזב – תפקודי, קשיח, שיכול להתרחק מהחוויה האותנטית הפנימית.

דיסוציאציה כלוחמה תוך-נפשית

לצד גיבוש הזהות, מתהווה יכולת נלווית: ניתוק רגשי. הלוחמים עצמם לא תמיד מכירים את המושג דיסוציאציה, אך יתארו אותו במשפטים כגון: "פעלתי כמו מכונה", "לא הרגשתי כלום", "הייתי על אוטומט". הניתוק הרגשי הזה הוא, לעיתים, מנגנון הישרדותי חיוני – כיפת ברזל נפשית המאפשרת תפקוד תחת איום קיומי.

זהו לא רק ניתוק מהרגש – אלא התארגנות שלמה של הנפש סביב משימה, תוך השעיית חלקים רגשיים. כפי שתיאר ביון, ישנם מצבים שבהם המחשבה עצמה מושעית, וההישרדות מחליפה את העיבוד הנפשי. ההסתגלות הזו, שמצילה חיים בשטח, עלולה להפוך לדפוס קשיח – גם כאשר אין עוד איום.

כשהאפוד נשאר – הזהות שלא מתפשטת עם המדים

עם השחרור, האפוד הפיזי מוסר, אך האפוד הנפשי נותר. הזהות הקרבית ממשיכה לפעול גם בזירה האזרחית: היא משרתת היטב בקריירה, תפקוד וניהול. אך כאשר היא פוגשת במרחבים רגשיים – זוגיות, הורות, אינטימיות – היא עלולה להפוך לכבדה ומגבילה.

כפי שציינו פרויד ואחרים, הזהות אינה רק רצף של תכונות אלא מנגנון הגנה בפני כאב. הזהות הקרבית מגנה – אך גם מרחיקה. וכאשר היא נסדקת, החוויה היא של אובדן עצמי: "אני לא מזהה את עצמי", "משהו בי נשבר" - יאמרו הלוחמים. זהות זו הפכה למבנה אישיות שלם, והוויתור עליה מרגיש כמו מוות נפשי – אך גם מהווה פתח להולדת עצמי אחר.

שלוש דרכי שבר: מופעים טיפוליים שונים

אף שלוחמים רבים חווים קושי לאחר סיום הלחימה, אופן הופעתו הנפשי משתנה מאוד ממטופל למטופל. ניתן לזהות שלושה מופעים נפוצים של שבר – שלוש דרכים שבהן הזהות הקרבית נסדקת. כל אחת מהן דורשת עמדה טיפולית שונה, קצב אחר, והתכווננות מדויקת לרקמה הפנימית של המטופל.

1.    שבר חד ומפתיע – פציעה ישירה בזהות

אלו לוחמים שחוו אירוע פתאומי, מסוכן או טראומטי – פציעה של עצמם או של חבר לנשק, אובדן מידי, חשיפה לזוועה. האירוע נחווה כ"קליע" שחודר דרך אפוד הזהות – אותו מבנה קשיח של תפקוד, עמידות והכחשה. המנגנון שאפשר עד כה תפקוד קיצוני, פשוט חדל מלעבוד.

המטופל עשוי לתאר תחושות של תלישות, בלבול קיומי, ניתוק רגשי. לעיתים הזיכרון מהאירוע מפורק או חוזר שוב ושוב באופן חודרני. במצבים אלה, כניסה מוקדמת מדי לחומר הטראומטי עלולה להיתפס כחדירה נוספת, ולעיתים אף כמשחזרת את תחושת הסכנה עצמה.

העבודה הראשונית אינה עיבוד, אלא שיקום האחיזה: קביעות, חזרתיות, נוכחות שאינה מבהילה. בשפתו של ויניקוט – יש לבנות מחדש מרחב מחזיק בסיסי, שבו ניתן להרגיש גבול, מיכל, והיתכנות של ביטחון.

דוגמה קלינית

אביתר (שם בדוי), בן 24, לוחם בסיירת של חטיבת חי"ר, השתחרר שנה וחצי לפני שגויס מחדש בסבב האחרון. במהלך הקרבות היה בין הראשונים להיכנס לעזה, שם נתקל במארבים כבדים. באחד מבין הקרבות, הושלך רימון לעבר החדר שבו שהה, והוא חש באותה העת פרידה ממשית מהחיים. את השניות ההן הוא זוכר בהילוך איטי, כמעט בשחור-לבן. לאחר הפיצוץ הזיכרון נעשה עמום. בנס- נפצע באופן קל בסופו של דבר.

במהלך אשפוזו החל לסבול מהתקפי חרדה חזקים. כששוחרר לביתו, דיווח על תחושת שבר פנימי: "אני לא אותו אדם שהייתי." תהליך השיקום לווה בתחושת ניתוק, אשמה ובדידות, במיוחד נוכח התחושה שמפקדיו לא באמת היו שם עבורו מאז שאושפז. הפגישות הראשונות התאפיינו באי שקט, הצפה אסוציאטיבית ושאלות קיומיות. נדרש פרק זמן ממושך של בניית קשר, מיכל שקט, ומתן פשר למה שחש – בלי למהר, בלי לפרש מ"רחוק", אלה לשהות עמו באופן אקטיבי וחי בקצה ההישרדות אך באופן שירגיש מוחזק ובטוח.

2.    שבר זוחל – מלחמת התשה נפשית

כאן מדובר בלוחמים שלא חוו אירוע טראומטי בודד, אלא סדרה מתמשכת של שחיקה מבצעית, עומסים נפשיים, חוסר שינה ותפקוד מתמשך תחת דריכות. הם מתארים את עצמם כמי ש"עבדו על טורים גבוהים" – עד שהגוף והנפש החלו להתרוקן בשקט.

לרוב הם לא יגדירו את עצמם כטראומטיים, אלא יתלוננו על עייפות כרונית, חוסר חיות, כאבים פיזיים, לעיתים גם תחושת ריק או זרות עצמית. רבים מהם מגיעים לטיפול רק לאחר שבני המשפחה או העבודה שמים לב שמשהו נשחק.

כאן העבודה טיפולית היא על הרשות לעצירה, על האפשרות להרגיש מבלי לקרוס. לזהות את עצמם לא ככישלון אלא כמי שסוחבים יותר מדי – זמן רב מדי. ההזמנה אינה לגעת בטראומה מיד, אלא לאפשר לפנימיות לצוף מחדש – מבלי להיבהל מהריק. אלו מטופלים שלצד הקשיים שבאים עימם דורשים שנקשיב גם לדרכי הסתגלות ששירתו אותם לאורך השנים.  

דוגמה קלינית

אבי (שם בדוי), בן 40, אב לשלוש בנות, שירת כלוחם שריון בסדיר ובהמשך מספר שנים גם במילואים. הוא חווה סדרת מצבים לאורך שנות שירותו בהם חש סכנת חיים וחוסר אונים. תיאר כי היה במצבי סכנה אולם נהלים נוקשים של פתיחה באש לא אפשרו לא לתחושתו להגן על עצמו כראוי. הוסיף כי לצערו לקח חלק באלימות חריגה כנגד אוכלוסייה מקומית. טען כי היה עושה זאת שוב כדי לשמור על חייו אולם היה מעדיף לא להיות באירוע מסוג זה. לאחר השירות, ניסה להשתלב בעבודה אזרחית אך חש שהצבא "לא עזב אותו באמת".

במלחמת חרבות ברזל גויס למילואים לאחר שנים של נתק מהשירות הצבאי "ברגע שהבנתי שהם מתגייסים - לא יכולתי להשאיר את האחים שלי מאחור". בסיום המלחמה חזר עם תחושת שבר בלתי מוסברת. על אף שלא חווה אירוע מז'ורי ספציפי אלא הצטברות של אירועים וזיכרונות ישנים - ותחושת "די". הוא הוסיף: "לא היה משהו אחד ששבר אותי – אבל פתאום הבנתי שאני לא יכול יותר." הטיפול התמקד לא בעיבוד זיכרון מסוים, אלא בהכרה בעומס המצטבר, ובמתן מקום לחוויות שלא קיבלו מענה לאורך שנים.

3.     חרדה מהשבר – כשהלוחם מרגיש שהסדק מתקרב

במופע זה, הלוחם לא נשבר – אבל מרגיש שהשבר קרוב. הוא רואה את חבריו נופלים, מזהה סימנים קטנים בעצמו, ובפנים מתעוררת שאלה מטרידה: "מה אם גם אני הבא בתור?" הוא עשוי להיראות מתפקד, לפעמים גם רפלקטיבי, אך לא פעם מגיע עם צורך עמוק ב"אישור" מהמטפל שהוא באמת בסדר. לעיתים אפילו ישאל: "זה בסדר שאני בסדר?" שאלה טעונה המבקשת הקלה אך גם אישור קיומי. המטופל מנסה להבין האם עצם העובדה שהוא הגיע, כשהוא עוד מתפקד, היא לגיטימית.

חלק מהמטופלים אף יתנצלו בפתח הפגישה ויאמרו: "אני רוצה כבר לומר מההתחלה – אין לי סיוטים, אין לי פלשבקים, אבל בכל זאת באתי." אחרים יביעו חשש מפני פתיחה מיותרת של "תיבת פנדורה" – שהרי אם הכול בסדר, אולי אין מה לגעת. במקרים כאלה, המטפל עלול לחוש אחריות כבדה מתוך הזדהות השלכתית עם המטופל.

דוגמה קלינית

יותם (שם בדוי), בן 28, מ"פ חי"ר, הגיע לטיפול בהמלצת הסובבים אותו. הוא דיבר בשפה צבאית, תיאר את הקרבות שעבר ואת הפקודים שאיבד, אך הדגש היה על תפקודו: "אני בסדר, אבל לא רוצה להתעורר עוד עשר שנים עם סיוטים." 

הוא נראה מרוחק רגשית, אך עם הבנה גבוהה לגבי מצבו. הטיפול התחיל בהענקת תוקף לעצם הפנייה – כבחירה בוגרת, לא כסימן לחולשה. העבודה הייתה על מתן רשות לעצמו לשהות במרחב נפשי מבלי לחפש בעיה – אלא להכיר בכך שגם מתחת לשקט, קיים קול שרוצה להישמע.

כאן העבודה היא כפולה: מצד אחד, יש לתת תוקף להופעה בזמן – לזהות את הכוח שבלהגיע דווקא לפני השבר, ולשקף את חוזקה של הנפש להמשיך הלאה ולשרוד. מצד שני, יש לעזור למטופל לבנות סקרנות זהירה כלפי עצמו – מבלי למהר לפתוח, אך גם מבלי להישאר קפוא. הדגש הוא לא על חפירה – אלא על יצירת מקום שבו אפשר להקשיב למה שעדיין שותק.

הטיפול אינו מאיץ – הוא מציע נוכחות, מרחב, ובחירה. דרך אלו, המטופל עשוי לגלות שגם אם עדיין לא התרחש שבר, יש בתוכו מקום שמתבקש להישמע.

הברית הטיפולית: עמידות ונוכחות מול השריון

עצם ההגעה לטיפול מערערת את המנגנון הקרבי: להיחשף, לשבת מול אדם זר, בלי אפוד רגשי – זו פעולה שעלולה להיחוות לא רק כאיום, אלא כסכנת חיים. לא מטאפורית – ממשית. לא אחת, המטפל יפגוש תגובות של שתיקה, בדיקה, הצפה, ניתוק, ולעיתים חוסר אמון. דווקא כאן חשוב שמרחב הטיפול לא ייחווה כשדה קרב נוסף, אלא יהפוך למרחב מחזיק – כזה שמסוגל לשאת שתיקה, כעס, וחוסר ידיעה.

הברית הטיפולית עם לוחמים היא לא פעם מבצע מתמשך. לעיתים היא תדרוש מהמטפל לעמוד בפרובוקציות – מבלי להיבהל, מבלי להגיב באותו המטבע. זהו מבחן שקט, לעיתים בלתי נאמר, שמהדהד שאלה פנימית: "האם אתה באמת מחזיק? האם תשרוד את מי שאני, גם אם לא אדבר? גם אם אנסה אותך?"

לעיתים, דווקא לוחמים שמשדרים ״נחמדות״ בפגישה, מפעילים בדיקה עדינה אך חדה: הם ממשיכים לקרוא את המפה, לבחון האם יש לך עמידותו הפנימית של המטפל – האם תוכל לעמוד מולם בלי להתכווץ, בלי להתגונן, בלי לרצות. זו לא עוינות, אלא קריאה סמויה: האם תוכל להישאר מולי, בלי להתקפל ובלי להילחם? הם יכולים להיות רפלקטיביים – אך לא בהכרח.

סוג נוסף של פונים הם אלו המגיעים כשהם מותשים, עייפים, מדוכאים ולעיתים מדווחים על שימוש בחומרים ממכרים. לא אחת, התחושה היא שגל האלחוש שעוטף אותם חודר גם הוא לחדר ואל נפשו של המטפל ומשתקף בקושי להנכיח קשר, לעורר תנועה, להחזיק תקווה. ביניהם יכולים להיות כאלו שממשיכים לשרת במילואים נושאים לעיתים את אותו מיסוך רגשי, כאילו הנפש עוד לא הרשתה לעצמה לנחות.

לעיתים השלווה החיצונית מסתירה סכנה ממשית לחיי הלוחם. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בשימוש מוגבר בחומרים ממכרים, התנהגויות סיכון והתקפי זעם עוצמתיים. לעתים דווקא מי שמשדר אדישות שקטה ומצבם נראה טוב כלפי חוץ – נמצא בסכנה. לכן, יש חשיבות עליונה לערנות. היעדר החיות, השקט או הקיפאון הרגשי אינם תמיד העדר של קשר – אלא לעיתים הדרך היחידה שהייתה זמינה להם לשרוד.

וכך, בעדינות אך גם באחריות מלאה, אולי רק לעיתים – מותר לנו המטפלים להרים את הדגל האדום. לא כדי להתריע בלבד, אלא כדי להתקרב. לומר: "אני איתך גם כאן", וללוות את המטופל בנכונות לצעוד לתוך המשבר, לא כפולש – אלא כעד, כשותף למסע אל עבר חיות חדשה.

סיכום – לחלוק את הנטל מבלי לאבד את המעמד והכבוד

המאמר ניסה להאיר את הדינמיקה של זהות קרבית כמבנה הישרדותי עמוק – כזה שמגן בשדה הקרב, אך עלול להצר את המרחב הפנימי לאחר השיבה הביתה. תיארנו שלוש דרכים שונות שבהן השבר עלול להופיע – ודרכן ניסינו להראות כיצד הטיפול עשוי להפוך ממפגש עם חולשה למפגש עם עומק.

עם לוחמים רבים – במיוחד אלו המחוברים לעולם פנימי עשיר – מופיעה כמיהה כפולה: מצד אחד, להמשיך להחזיק בשליטה ובכבוד שצברו; ומצד שני, להרגיש שוב קרובים לשקט שהיה להם – לפעמים בשטח, לפעמים לבד, לפעמים בחיבור עמוק למשהו שמעבר.

הטיפול אינו דורש מהלוחם לוותר על זהותו הקרבית, אלא מציע להרחיב אותה: להניח לרגע את האפוד, לא מתוך קריסה – אלא מתוך אמון. לגלות שבתוך הסדק, יש לא רק כאב, אלא גם הזמנה: לפגוש את הרוך, את השקט, את האפשרות להתחיל לחיות אחרת.

בסופו של דבר, השבר אינו רק איום – אלא גם שער. ובצידו השני, אולי מחכה זהות חדשה: גמישה יותר, עמוקה יותר, שקטה — אך לא פחות אמיצה. ואולי, דווקא בזכות השקט הזה — אמיצה באמת.

ביבליוגרפיה

1. קוהוט, היינץ (2005). כינון העצמי. תל אביב: רסלינג.

2. ויניקוט, דונלד וו. (2009). לגדול להיות אדם. תל אביב: עם עובד.

3. פרויד, זיגמונד (1999). האני והסתמי. בתוך: מבחר כתבים פסיכואנליטיים, כרך ג'. תל אביב: דביר.

4. ביון, וילפרד ר. (2003). ללמוד מן הניסיון. תרגום: יואב בן-דב. תל אביב: תולעת ספרים.

5. Ogden, T. H. (2004). On holding and containing, being and dreaming. International Journal of Psychoanalysis, 85(6), 1349–1364.

6. Van der Kolk, B. A. (2014). The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing of Trauma. New York: Viking.