מתחת לאפוד - מסע של צמיחה מתוך השבר

נועם (שם בדוי), בן -29 לוחם ביחידה מיוחדת, נכנס לקליניקה זמן קצר לאחר חזרתו מהקרבות של סבב הלחימה אחרון. גופו התיישב על הכיסא, אך משהו ממנו נשאר בשטח. דבריו היו דלים, מצומצמים לשפת הפקודות: "באתי כי חייבים", אמר בטון יבש. לדבריו, אשתו נהגה בו בסבלנות מיד עם שובו, אך לאחרונה הציבה אולטימטום – שיפנה לטיפול, אחרת תתקשה להמשיך לספוג את התנודות הרגשיות הקיצוניות שלו. כשנשאל לדעתו, טען שיש משהו בדבריה אבל שהיא מגזימה. לדבריו, הוא עדיין מתפקד, והוסיף: " זה לא שלא עברתי דברים בלחימה אבל יש לוחמים שעברו דברים קשים באמת." רגע לפני שהמשכנו בשיחה, נזכרתי בשיחת הטלפון המקדימה בה שאל אותי האם שירתי בצבא.

מבוא

מאמר זה מבקש לקרב בין שפת הלוחמים לבין שפת המטפלים ולהציע גשר בין הזהות הקרבית לבין המרחב הטיפולי. הוא נכתב עבור אנשי מקצוע, אך גם עבור הלוחמים עצמם, אלה ששבו משדה הקרב, לעיתים כשבגופם הם כבר בבית, אך בתודעתם עודם שם. המאמר בוחן את המפגש בין לוחמים קרביים לבין הקליניקה, דרך התבוננות דינאמית במופעי שבר, דיסוציאציה, וברית טיפולית, יחד עם מודעות עמוקה לאפשרות של צמיחה טרנספורמטיבית מתוך הפצע. במאמר מוצגות מספר דרכי כניסה טיפוליות שכיחות: שבר חד ופתאומי, שבר הדרגתי, שילוב של שניהם וחרדה מפני שבר עתידי - כל אחת מהן מלווה בדוגמה קלינית.

המאמר מדגיש את האתגר שביצירת קשר עם לוחמים ואת הצורך בעמידות פנימית של המטפל, ואת האפשרות להפוך את הסדק עמו הם מגיעים לטיפול, לא רק למוקד של כאב אלא לפתח לגילוי עצמי עמוק יותר. הוא קורא לטיפול לא כוויתור על הזהות הקרבית, אלא כהרחבתה: הזמנה לחלוק את הנטל, מבלי לאבד את הכבוד. המטרה אינה רק לאבחן תסמינים או להבין מנגנונים - אלא להקשיב לסדק עצמו. כי לעיתים, דווקא דרך אותו שבר שנפער מתגלה מרחב חדש: מרחב שבו אפשר להניח לרגע את אפוד הקרב, לפגוש את הרוך, ולגלות שהשקט אינו בהכרח חולשה – אלא רוח חיה אחרת, זמינה, שממנה עשויה לצמוח התחלה חדשה.

במהלך הקרבות הלוחמים פועלים – מבצעים, שורדים. אך עם שובם הביתה הם נתקלים במעבר חד ומורכב: קפיצה בין ממדי זמן, שפה ותודעה. רבים מהם חשים כי רק מי שהיה שם באמת מסוגל להבין.

מאמר זה פונה הן למטפלים המלווים לוחמים והן ללוחמים עצמם – שחלקם אולי עדיין מהססים, בשקט ובספק, אם לפנות לעזרה. מטרתו היא להאיר תהליך עדין ועמוק: כיצד הזהות הקרבית – זו שאפשרה הישרדות והישגים – עלולה להפוך לאתגר דווקא ברגע שבו הלוחם מבקש ריפוי. יוצגו שלוש נקודות פתיחה מרכזיות שבהן לוחמים ומילואימניקים פונים לקליניקה, בצירוף דוגמאות קליניות.

האפוד הנפשי: התגבשות הזהות הקרבית

עוד בטרם פוגש הלוחם בפעם הראשונה את שדה הקרב ועוד במהלך מסלול ההכשרה - מתחילה להתהוות בו זהות חדשה. בתהליך ההכשרה הקרבית הוא עובר סדרת אתגרים פיזיים ורגשיים: לילות נטולי שינה, אימונים תובעניים, קשיים פיזיים ומנטליים ודרישה לוויסות רגשי קיצוני. מסלול ההכשרה אינו רק הופך את האזרח ללוחם אלה מגבש זהות נפשית פנימית קרבית - מעין דמות פנימית של לוחם: קשוח, עצמאי, שולט ברגשותיו. במקביל, לצד תחושת העצמאות והמסוגלות, הלוחם גם לומד להישען באופן מוחלט על חבריו – מתוך הבנה שההישרדות תלויה באמון ההדדי. לעיתים, יחד עם הדמות הזו, מתפתחת גם קליפה חיצונית קשיחה – תפקוד קר ומדויק, שמגן על הלוחם אך עלול להרחיק אותו מהחוויה האותנטית שבתוכו.

אם כך, לצד הזהות החיצונית של הלוחם מתגבשת זהות פנימית הכוללת 'סט' ערכים, אמונות ותפיסות אותם אני מכנה - אפוד מגן נפשי. זהו לא אפוד שמגן מפני קליעים אלה כזה שמגן על הנפש באמצעות עקרונות פנימיים והוא מציל חיים בעיני בדיוק כמו האפוד המוכר.

דיסוציאציה כלוחמה תוך-נפשית

לצד גיבוש הזהות, מתהווה יכולת נלווית: ניתוק רגשי. הלוחמים עצמם לא תמיד מכירים את המושג דיסוציאציה, אך יתארו אותו במשפטים כגון: "פעלתי כמו מכונה", "לא הרגשתי כלום", "הייתי על אוטומט". הניתוק הרגשי הזה הוא, לעיתים, מנגנון הישרדותי חיוני – כיפת ברזל נפשית המאפשרת תפקוד תחת איום קיומי.

זהו לא רק ניתוק מהרגש – אלא התארגנות שלמה של הנפש סביב משימה, תוך השעיית חלקים רגשיים. ישנם מצבים שבהם המחשבה עצמה מושעית, וההישרדות מחליפה את העיבוד הנפשי. ההסתגלות הזו, שמצילה חיים בשטח, עלולה להפוך לדפוס קשיח גם בהמשך חייו של הלוחם. לא פעם אנחנו שומעים לוחמים לשעבר שמתקשים לוותר ולסגת ממה שהם עצמם הגדירו כמשימה בחייהם האזרחיים - בין אם מדובר בזמן מקלחות לילדים, עיכובים בהגעות לאירועים שונים או תוכניות ולו"ז שהשתבשו. לא פעם הם מתקשים להבין מדוע הם "ננעלים" על המשימה גם במחיר משפחתי כואב. בעיני, במצבים אלו, העבודה היא בעזרה לקשר בין המצבים הצבאיים לאזרחיים ולהתפתחות ביכולת לגמישות פסיכולוגית ושינוי ה'תרגום הפנימי' במצבים בהם הם נאלצים לוותר ולסגת.

כשהאפוד נשאר - הזהות שלא מתפשטת עם המדים

עם השחרור, האפוד הפיזי מוסר, אך האפוד הנפשי נותר. הזהות הקרבית ממשיכה לפעול גם בזירה האזרחית: היא משרתת היטב בקריירה, תפקוד וניהול. אך כאשר היא פוגשת במרחבים רגשיים – זוגיות, הורות, אינטימיות – היא עלולה להפוך לכבדה ומגבילה. שפת הרוך ושפת הרגש הם אינם בהכרח שפת האם של הלוחם הקרבי ועוד יותר במצבים בהם מרגיש חסר אונים וחשוף.

הזהות אינה רק רצף של תכונות אלא גם מנגנון הגנה בפני כאב: היא מגנה אך גם מרחיקה. וכאשר היא נסדקת, החוויה עלולה להיות של כישלון, ירידה בערך העצמי ואף של אובדן עצמי: "אני לא מזהה את עצמי", "משהו בי נשבר" יאמרו חלק מהלוחמים. זהות זו הפכה למבנה אישיות שלם, והוויתור עליה מרגיש כמו סדק נפשי - אך בו בעת מהווה פתח להולדת עצמי אחר, שונה, מסתגל ורחב יותר.

שלושה מופעים עיקריים של שבר

אין לוחם שלא חווה קושי במהלך שירותו ובמהלך פעילותו המבצעית. לעתים הקשיים הם קיצוניים ומעמידים את הלוחם אולי לראשונה בחייו עם התמודדות נפשית מורכבת. כמובן, לא כל קושי הופך לטראומטי וישבש את המשך חיי הלוחם. על אף שכל אדם הוא עולם ומלאו, מגיע מרקע שונה, חווה חוויות חיים שונות ומגיע מסביבה תרבותית שונה ניתן בעיני לחלק בחלוקה גסה את הלוחמים שפונים לקבלת עזרה במהלך מלחמת חרבות הברזל.

שבר חד ופתאומי - פגיעה ישירה בזהות

מדובר בלוחמים (או תומכי לחימה) שנלחמו באופן מלא, חווה קשיים רבים אך הצליחו באופן כללי לחזור לאיזון גופני-נפשי וללא השפעות חריגות - עד להופעת אירוע מבצעי מכונן. הלוחם יכול להיות צעיר או יחסית מבוגר בשירות מילואים, אך המשותף להם שעד לאירוע המכונן הם היו בתפקוד גבוה. לאחר אותו אירוע מכונן, הם חשו בשבר נפשי חד, משתק ועצים והבינו מיד כי הם מתמודדים עם אירוע מורכב וזר להם - עדיין מבלי שיכולים להבינו באופן מלא או לתאר את מה שהנפש שלהם עוברת.

האירוע נחווה כ"קליע" שחודר דרך אפוד הזהות – אותו מבנה קשיח של תפקוד, עמידות והכחשה. המנגנון שאפשר עד כה תפקוד קיצוני, פשוט חדל מלעבוד. המטופל עשוי לתאר תחושות גופניות עזות, הרגשה של תלישות, בלבול קיומי, ניתוק רגשי. לעיתים הזיכרון מהאירוע מפורק או חוזר שוב ושוב באופן חודרני. במצבים אלה, כניסה מוקדמת מדי לחומר הטראומטי עלולה להיתפס כחדירה נוספת, ולעיתים אף כמשחזרת את תחושת הסכנה עצמה.

העבודה הראשונית אינה עיבוד, אלא ייצוב ושיקום האחיזה: בעיני, במצבים אלו ומול התפרקות המטופל, על המטפל להחזיק בעמדה מגובשת נוכחת ושקטה, מורגשת ולעתים אסרטיבית שמשרה ביטחון, יציבות וקור רוח. ניתן ואף צריך להבנות את סיפור האירוע מבלי להיכנס לתכנים הרגשיים בשלב הראשוני - שכן המטופל לעתים יגיע בשלב האקוטי של הטראומה עוד לפני הפוסט טראומה עצמה. במספר מקרים נוכחתי על התערבויות מוקדמות מידי ועמוקות מידי מבלי שהתגבשו התנאים המתאימים לכך.

דוגמה קלינית

אביתר (שם בדוי), בן 28, לוחם בסיירת של חטיבת חי"ר, ביצע שירות סדיר מלא והמשיך לאחר מכן, במשך מספר שנים, לבצע שירות מילואים. במהלך שירות הסדיר והמילואים השתתף בפעילויות מבצעיות רבות בגזרות לחימה מגוונות. לרוב, חש גאווה על שירותו בצבא, וחיכה לפגוש את חבריו מפעם לפעם שביצע מילואים. הוא תיאר כי חווה חוויות מבצעיות מורכבות ומסכנות חיים במהלך שירותו אולם חש כי אלו תרמו לניסיון חייו והיוו קרש קפיצה מעולה באזרחות.

למלחמה הנוכחית הוא גויס יחד עם חבריו לצוות ונלחם בעזה. במהלך הקרבות היה בין הראשונים להיכנס לעזה, שם נתקל במארבי אויב כבדים. באחד הקרבות, הושלך רימון לעבר החדר שבו שהה והוא מתאר כי חש באותו הרגע השלמה עם המוות ("קראתי שמע ישראל ונפרדתי מהחיים"). את השניות ההן הוא זוכר בהילוך איטי, כמעט בשחור-לבן. לאחר הפיצוץ הזיכרון נעשה עמום. בנס- נפצע באופן קל בסופו של דבר.

במהלך אשפוזו החל לסבול מהתקפי חרדה חזקים. כששוחרר לביתו, דיווח על תחושת שבר פנימי מתגבש: "אני לא אותו אדם שהייתי." תהליך השיקום לווה בתחושת ניתוק, אשמה ובדידות, במיוחד נוכח התחושה שמפקדיו לא באמת היו שם עבורו מאז שאושפז. הפגישות הראשונות התאפיינו באי שקט, הצפה אסוציאטיבית ושאלות קיומיות. נדרש פרק זמן ממושך של בניית קשר ומתן פשר למה שחש – בלי למהר, בלי לפרש מ"רחוק", אלה לשהות עמו באופן אקטיבי וחי בקצה ההישרדות אך באופן שירגיש מוחזק ובטוח.

שבר הדרגתי – מלחמת התשה נפשית

כאן מדובר בלוחמים שלא חוו בהכרח אירוע טראומטי בודד, אלא סדרה מתמשכת של שחיקה מבצעית, עומסים נפשיים, חוסר שינה ותפקוד מתמשך תחת דריכות לזמן ממושך. הם מתארים את עצמם כמי ש"עבדו על טורים גבוהים" – עד שהגוף והנפש החלו להתרוקן בשקט. לעתים מדובר בשנים ארוכות מתחילת השירות הסדיר ועד לשלבים מתקדמים של שירות המילואים. חרף הקושי הם הצליחו לתפקד ולגייס כוחות אולם אלו כאמור הלכו ואזלו.

לרוב הם לא יגדירו את עצמם כטראומטיים, אלא יתלוננו על עייפות כרונית, חוסר חיות, כאבים פיזיים, לעיתים גם תחושת ריק או זרות עצמית. רבים מהם מגיעים לטיפול רק לאחר שבני המשפחה או העבודה שמים לב שמשהו נשחק או כאשר אירוע פתאומי ומפחיד מתרחש (דוג': התקף זעם על ילדיהם הקטנים).

כאן העבודה טיפולית היא על הרשות לעצירה, על האפשרות להרגיש מבלי לקרוס. לזהות את עצמם לא ככישלון אלא כמי שסוחבים יותר מדי במשך זמן רב מדי. ההזמנה אינה לגעת בטראומה מיד, אלא לאפשר לפנימיות לצוף מחדש – מבלי להיבהל מהריק. אלו מטופלים שלצד הקשיים שבאים עימם דורשים שנקשיב גם לדרכי הסתגלות ששירתו אותם לאורך השנים.  

דוגמה קלינית

אבי (שם בדוי), בן 40, אב לשלוש בנות, שירת כלוחם שריון בסדיר ובהמשך שנים ארוכות ביצע שירות מילואים סדיר. הוא חווה מספר אירועים מבצעיים ומסכני חיים לאורך שירותו הצבאי מבלי שיוכל להגדיר בהכרח אירוע אחד בודד ומרכזי. כשנשאל יכול היה לציין מספר אירועים מרכזיים אך מיד סייג ואמר שחווה כל כך הרבה אירועים ומרגיש שלכולם יש חלק במצבו הנוכחי. לאחר השירות, ניסה להשתלב בעבודה אזרחית אך חש שהצבא "לא עזב אותו באמת". סיפר כי לאורך השנים מאז שחרורו מהסדיר חווה דריכות ושינויים במצב הרוח אולם אלו היו 'על אש קטנה' והצליח לשמר על תפקוד מספק גם אם לא מושלם.

במלחמת חרבות ברזל גויס למילואים לאחר שכבר חשב לסיים את שירותו המילואים מפאת גילו "ברגע שהבנתי שהם מתגייסים - לא יכולתי להשאיר את האחים שלי מאחור". בסיום המלחמה חזר עם תחושת שבר בלתי מוסברת. על אף שלא חווה אירוע מז'ורי ספציפי במלחמה הנוכחית, אלא הצטברות של אירועים וזיכרונות ישנים - ותחושת "די". הוא הוסיף: "לא היה משהו אחד ששבר אותי – אבל פתאום הבנתי שאני לא יכול יותר."

הטיפול לא התמקד תחילה בעיבוד זיכרון מסוים, אלא בהכרה בעומס ובשחיקה המצטברת, ובמתן מקום לחוויות שלא קיבלו מענה לאורך שנים. במקרים אלו יש להקשיב בעיני למנגנוני ההתמודדות שהתפתחו כנגד הסימפטומים לאורך השנים, לחזק ולפתח אותם.

שילוב של שבר מתמשך ופתאומי

במצבים אלו מדובר בלוחמים שחוו שירות מבצעי לאורך זמן ממושך ואף החלו לסבול מסימפטומים נפשיים כגון דריכות, שינויים במצב הרוח, קשיי שינה ועצבנות אולם בעוצמה כזו שלא פגעה באופן קשה באיכות חייהם. יחד עם זאת, ייתכן כי ברגע מסוים של השירות הצבאי חוו אירוע מסוים, אחד יותר מידי, שגרם לקריסה נפשית משמעותית. ייתכן כי אילולא הרקע המתואר אותו האירוע לא בהכרח היה משפיע באופן הזה על הנפש - אולם מדובר כאמור בשילוב של עומס מתמשך עם אירוע מרכזי. בהרבה מקרים, אותו אירוע מרכזי 'מדליק' גם אירועים קודמים שחוו במהלך שירותם - גם עם אותו אירוע התרחש לפני שנים רבות. כעת, הם מתמודדים עם אירועים מההווה ומהעבר הרחוק בו זמנית וחשים מועקה משמעותית. הם מרגישים כי מה שהיה 'על אש קטנה' לאורך השנים - כעת התגבר משמעותית.

חרדה מהשבר - כשהלוחם מרגיש שהסדק מתקרב

במופע זה, הזהות עדיין עמידה אבל הלוחם מרגיש שהשבר קרוב. הוא רואה את חבריו מותשים, ייתכן שחווה אירועי אובדן, מזהה סימנים קטנים בעצמו, ובפנים מתעוררת שאלה מטרידה: "מה אם גם אני הבא בתור?" הוא עשוי להיראות מתפקד, לפעמים גם רפלקטיבי, אך לא פעם מגיע עם צורך עמוק ב"אישור" מהמטפל שהוא באמת בסדר. לעיתים אפילו ישאל: "האם למרות מה שעברתי זה בסדר שאני בסדר?" שאלה טעונה המבקשת הקלה אך גם אישור קיומי. המטופל מנסה להבין האם עצם העובדה שהוא הגיע, כשהוא עוד מתפקד, היא לגיטימית.

חלק מהמטופלים אף יתנצלו בפתח הפגישה ויאמרו כמעט בהתנצלות: "אין לי סיוטים, אין לי פלשבקים, לא ראיתי את הלבן בעיניים של המחבלים אבל בכל זאת באתי." אחרים יביעו חשש מפני פתיחה מיותרת של "תיבת פנדורה" – שהרי אם הכול בסדר, אולי אין מה לגעת. במקרים כאלה, המטפל עלול לחוש אחריות כבדה מתוך הזדהות השלכתית עם המטופל.

דוגמה קלינית

יותם (שם בדוי), בן 28, מ"פ חי"ר, הגיע לטיפול בהמלצת הסובבים אותו. הוא דיבר בשפה צבאית, תיאר את הקרבות שעבר ואת הפקודים שאיבד, אך הדגש היה על תפקודו: "אני בסדר, אבל לא רוצה להתעורר עוד עשר שנים עם סיוטים." 

הוא נראה מרוחק רגשית, אך עם הבנה לגבי מצבו. הטיפול התחיל בהענקת תוקף לעצם הפנייה -כבחירה בוגרת, לא כסימן לחולשה. העבודה הייתה על מתן רשות לעצמו לשהות במרחב נפשי מבלי לחפש בעיה - אלא להכיר בכך שגם מתחת לשקט, קיים קול שרוצה להישמע.

כאן העבודה היא כפולה: מצד אחד, יש לתת תוקף להופעה בזמן - לזהות את הכוח שבלהגיע דווקא לפני השבר, ולשקף את חוזקה של הנפש להמשיך הלאה ולשרוד. מצד שני, יש לעזור למטופל לבנות סקרנות זהירה כלפי עצמו מבלי למהר לפתוח, אך גם מבלי להישאר קפוא. הדגש הוא לא על חפירה אלא על יצירת מקום שבו אפשר להקשיב למה שעדיין שותק.

הטיפול אינו מאיץ הוא מציע נוכחות, מרחב, ובחירה. דרך אלו, המטופל עשוי לגלות שגם אם עדיין לא התרחש שבר, יש בתוכו מקום שמתבקש להישמע.

הברית הטיפולית: עמידות ונוכחות מול השריון

עצם ההגעה לטיפול מערערת את המנגנון הקרבי: להיחשף, לתת אמון באדם זר, לדבר שפת רגש ולשאת אפוד נפשי סדוק וללא הגנה מלאה – זו פעולה שעלולה להיחוות לא רק כאיום, אלא כסכנת חיים. לא מטאפורית – ממשית. לא אחת, המטפל יפגוש תגובות של שתיקה, בדיקה, הצפה, ניתוק, ולעיתים חוסר אמון. דווקא כאן חשוב שמרחב הטיפול לא ייחווה כשדה קרב נוסף, אלא יהפוך למרחב מחזיק - כזה שמסוגל לשאת שתיקה, כעס, וחוסר ידיעה.

הברית הטיפולית עם לוחמים היא לא פעם מבצע מתמשך. לעיתים קרובות, האתגר אינו מתבטא בפרובוקציות ישירות אלא דווקא בשתיקה, בצמצום רגשי ובקושי לנוע בתוך השיחה. המטפל נדרש לשאת את הריחוק, את ההימנעות ואת התחושה שהדברים נשמרים קרוב ללב ואינם נאמרים. אפשר לראות זאת כמבחן שקט, לעיתים בלתי מילולי, המהדהד שאלה פנימית של הלוחם: “האם תוכל להחזיק גם אותי? האם תשרוד את השתיקות, את הקיפאון, את מה שאני נושא בפנים?” פעמים רבות הם בודקים אם המטפל מסוגל לשרוד את מה שהם עצמם בקושי שורדים – תכנים שעתידים להתגלות בהמשך הדרך.

לעיתים דווקא לוחמים שנכנסים לחדר עם חיוך ו"נחמדות" מפעילים בדיקה אחרת – לא של כוח או עמידות, אלא של חדות הראייה הטיפולית. הם בוחנים, לעיתים מבלי לדעת בעצמם, האם המטפל יסתפק במעטה הנעים ויאמין שהכול בסדר, או שיחוש שהנחמדות מסתירה כאב וניתוק רגשי. זו אינה עוינות, אלא קריאה שקטה: האם תראה אותי באמת, מעבר לחזות המרצה?

סוג נוסף של פונים הם אלו המגיעים כשהם מותשים, עייפים, מדוכאים ולעיתים מדווחים על שימוש בחומרים ממכרים. לא אחת, התחושה היא שגל האלחוש שעוטף אותם חודר גם הוא לחדר ואל נפשו של המטפל ומשתקף בקושי להנכיח קשר, לעורר תנועה, להחזיק תקווה. ביניהם יכולים להיות כאלו שממשיכים לשרת במילואים נושאים לעיתים את אותו מיסוך רגשי, כאילו הנפש עוד לא הרשתה לעצמה לנחות.

לעיתים השלווה החיצונית הנגלית בחדר הטיפול מסתירה סכנה ממשית לחיי הלוחם. שימוש מאסיבי בחומרים ממכרים, התנהגויות סיכון והתקפי זעם עוצמתיים. לעתים דווקא מי שמשדר אדישות שקטה ומצבם נראה טוב כלפי חוץ – נמצא בסכנה. לכן, יש חשיבות עליונה לערנות המטפל. השקט או הקיפאון הרגשי אינם תמיד העדר של קשר – אלא לעיתים הדרך היחידה שהייתה זמינה להם לשרוד.

וכך, בעדינות אך גם באחריות מלאה, אולי רק לעיתים – מותר לנו המטפלים להרים את הדגל האדום. לא כדי להתריע בלבד, אלא כדי להתקרב. לומר: "אני איתך גם כאן", וללוות את המטופל בנכונות לצעוד לתוך המשבר, לא כפולש אלא כעד, כשותף למסע אל עבר חיות חדשה.

סיכום – לחלוק את הנטל מבלי לאבד את המעמד והכבוד

המאמר ניסה להאיר את הדינמיקה של זהות קרבית כמבנה הישרדותי עמוק, כזה שמגן בשדה הקרב, אך עלול להצר את המרחב הפנימי לאחר השיבה הביתה. תיארנו מספר דרכים שבהן השבר עלול להופיע ודרכן ניסינו להראות כיצד הטיפול עשוי להפוך ממפגש עם חולשה למפגש עם עומק.

עם לוחמים רבים, במיוחד אלו המחוברים לעולם פנימי, מופיעה כמיהה כפולה: מצד אחד, להמשיך להחזיק בשליטה ובכבוד שצברו; ומצד שני, להרגיש שוב קרובים לשקט שהיה להם, לפעמים בשטח, לפעמים לבד, לפעמים בחיבור עמוק למשהו שמעבר.

הטיפול אינו דורש מהלוחם לוותר על זהותו הקרבית, אלא מציע להרחיב אותה: להניח לרגע את האפוד, לא מתוך קריסה אלא מתוך אמון. לגלות שבתוך הסדק, יש לא רק כאב, אלא גם הזמנה: לפגוש את הרוך, את השקט, את האפשרות להתחיל לחיות אחרת.

בסופו של דבר, השבר אינו רק איום אלא גם שער. ובצידו השני, אולי מחכה זהות חדשה: גמישה יותר, מסתגלת יותר שיודעת גם לוותר ולסגת מבלי להרגיש הפסד - אלה ניצחון ענק.

 *כל הדוגמאות במאמר מבוססות על מקרים אמיתיים, אך עובדו ושונו באופן ניכר כדי להגן על פרטיות המשתתפים.